Illustration from: http://jpbohannon.com/




IPA President Stefano Bolognini was interviewed on 4 September, 2013 by Filippo La Porta. The interview entitled ' Everything you every wanted to know about psychoanalysis' originally appeared in the online journal: Europa Quotidiano.



........................................................................................................................................................................................................................................................................................................



Translated by: Sara Kolker (Israel Psychoanalytic Society)
 

 

כל מה שרצית לדעת על פסיכואנליזה

 

בראיון עם סטפנו בולוניני [Stefano Bolognini] , האיטלקי הראשון שנבחר לנשיא ה- IPA (החברה הפסיכואנליטית הבינלאומית), שאלתי אותו כל מה שרציתי תמיד לדעת, ומעולם לא שאלתי, על פסיכואנליזה.

אנשים אומרים: "אני באנליזה..." אבל, הם רק החלו פסיכותרפיה. מהו ההבדל היסודי בין השתיים?

ההבדל הוא כהבדל שבין שני אנשים החיים יחד לבין אלו המתראים פעם בשבוע. באנליזה, מלבד המסגרת (ספה במקום כורסה), התכיפות תורמת לעומק החקירה ולקשר הרגשי בין אנליטיקאי למטופל. זוהי "שותפות-חיים נפשית".

פסיכואנליזה היא עובדה תרבותית, קומבינציה של תורות פסיכולוגיות על היבטים מסוימים של תפקוד אנושי, אולם, בראש ובראשונה, זוהי צורת ריפוי (תרפיה). האם הגיוני להיות באנליזה רק לשם הרפתקה אינטלקטואלית ולמידה?

לפני שלושים שנה, כשאינטלקטואלים רבים הלכו לאנליזה רק כדי להעשיר את עולמם הפנימי ולא כדי לרפא עצמם דרך שינוי, לעתים תכופות הם גילו שאינטלקטואליזציה יכולה להיות, לפחות בחלקה, הגנה. היום אין זה קורה עוד: אנליזה דורשת הקרבה כלכלית שבעבר הייתה קלה יותר, והיום אנשים "מהתלים בעצמם" הרבה פחות, ופונים ישירות ללב העניין: כלומר לסבל ולצורך.

פסיכואנליזה משמשת להבנת חלק מבעיותיו של האדם היחיד, אם כך, מדוע, לעתים תכופות, משתמשים בה ובאופן שגוי, להבנה של החברה?


היישום של פ"א לחיים של קבוצות וחברות החל ב-1921, כשפרויד כתב את "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני". אי אפשר ליישם כלשונו ובמלואו את המודל של חיים נפשיים אינדיבידואליים לפסיכולוגיה של החברה. אולם גם אי אפשר לשלול קיומן של  אנלוגיות מסוימות בין מבנים דמיוניים ונפשיים של קבוצות גדולות לבין אלו של האדם היחיד. איכות התצפיות הללו תלויה במי הוא הצופה...

בפסיכואנליזה, הנפשי גובר על המוסרי. הפסיכואנליטיקאי נוטה לא לשפוט. באיטליה, כפי שאמר פאלאסיאנו  [ [Falasiano , יש לנו רק אויב אחד "שופט הכדורגל שחורץ משפט". האם ייתכן שדבר זה פוטר אותנו מאחריות?

בהקשר של פרברסיות, הבלבול בין טוב ורע מופעל כאסטרטגיה לבלבל את האדם ולגרום לו לאבד את המגע שלו עם הבחנות פנימיות בסיסיות. הטכניקה של הפסיכואנליזה מבקשת "השתהות" בהמתנה לאסוציאציות של המטופל. כדי שיוכלו להיפתח לחקר חייהם הפנימיים, מטופלים צריכים להרגיש שמקשיבים להם ללא פניות. אולם, כאשר לבלבול יש מקור פרברטי על האנליטיקאי להבהיר את הדינמיקה הזאת. פסיכואנליזה תובעת מהמטופל ליטול אחריות מודעת ; לדוגמה, מטופל אינו "אשם" על תשוקות מודחקות או מודעות, אם אין הוא פועל אותן. אבל הוא "אחראי" להן, וככל שהוא מתבגר הוא מכיר בקיומם ובמשמעותם. הוא יכול לרצות להרוג את האויב שלו (איננו יכולים לבחור רגשות ופנטזיות) אבל יהא עליו, מבחינת האחריות, לא לעשות זאת.

פסיכואנליזה מעניקה לכל אחד מאתנו את הריגוש של כיבוש מרכז הבמה. האנליטיקאי הופך את עצם קיומנו לנרטיב מרתק. האין בכך סכנה של סיפוק הנרקיסיזם של האדם?

כן, אבל במקרים רבים זהו בדיוק הדבר שחלקים פחות מפותחים של המטופל זקוקים לו. ברוב המקרים לא מדובר בניפוח של הנרקיסיסט, אלא להפך בהענקת ערך ומשמעות לאנשים (או לחלקים פנימיים שלהם) שלא היה להם מיכל נענה במהלך התפתחותם. ובצד אלו, קיימים הנרקיסיסטים האמתיים; הם ימצאו תגובה הפוכה לגמרי מבחינת הטכניקה, השואפת להעיר את המודעות להתנהלותם ולשנותה.

לא פניתי לפסיכואנליזה, אף פעם, כי חששתי מהיחסים הלא-שוויוניים עם האנליטיקאי, אשר "באופן טבעי" עלול לעשות שימוש לרעה בכוחו.

היחסים אינם שוויוניים ואין הם יכולים או צריכים להיות כאלה, כי לאנליטיקאי יש אחריות תפקודית מהותית ועמוקה בעבודתו עם המטופל. אולם, ברמה האנושית יש שוויון מוחלט בין השניים: הם שני אנשים ועליהם להתייחס זה אל זה ככאלו.

מה שמתרחש, באופן מתוכנן, במהלך יחסים פסיכואנליטיים, התרחש באופן נורמלי מאות בשנים, ו"נולד, בספונטניות וחדווה,  מתוך מסירות וחיבה" (אדורנו), ללא כל צורך ב"תחבולת" הפגישות ופולחנן. האם, לפני פרויד, האנושיות הייתה כל כך גרועה יותר?

פסיכואנליזה, המתרחשת נכונה, היא דרך ממוקדת וערנית יותר לספק לבני אדם את מה שהם זקוקים לו בכדי לגדול. ישנם אנשים רבים היודעים להעניק לזולת  יחס אמפתי ועמוק, זהו מתת טבעי יקר ערך. אבל אמפתיה פסיכואנליטית היא דבר שיטתי אחר: היא בעלת מורכבות שיטתית שונה, למשל, היא כוללת  פנייה אל חלקים שונים של המטופל, המצויים בסכסוך זה עם זה, כמו חיבה ושנאה המורגשות כלפי אותו אדם בה בעת...

האם יש דרכים אחרות מלבד פסיכואנליזה לעבד סבל, כגון ריקוד (כפי שאמר לי פעם אלביו פצ/ינלי [Elvio Fachinelli]   הפסיכואנליטקאי?)

כן, יש דרכים אחרות, השונות ממקר למקרה ויכולות לעזור לאדם מאד. אבל, יש להן תוצאה שונה ומקומית יותר, ולעתים לא יותר מאשר שטחית. פעילויות אלו יכולות להועיל, אבל רק לעתים נדירות הן יוצרות שינוי אמתי במובן מבני ומתמשך.

הלא-מודע כמעט ונעלם עבור חלק מן המטפלים של היום: אנשים לא מדחיקים או מוחקים עוד דבר (האני העליון אינו אוסר עלינו דבר, להפך, הוא מעודד אותנו להתפנק, כי זה מעודד צרכנות). כך, שהבעיה שלנו אינה עוד כיצד  להשתחרר אלא כיצד לחזק אני שביר יותר.

 כן, זה נכון. לא במובן שהלא מודע אינו קיים עוד בכלל, אלא במובן שהוא פחות מודחק,  בעוד האני המרכזי חלש, מקוטע ומבולבל יותר. בעבר, אנשים היו צריכים להיפטר מאני עליון נוגש, בעוד שהיום עליהם לשוב וליצור אינטגרציה, למצוא "אובייקטים" מהימנים (במובן של אנשים ויחסים) ולהיות בעלי יכולת לבנות יחסים הגיוניים ויציבים. האדם המודרני הוא לעתים תכופות אדם יהיר, מבולבל ונזקק באופן גלוי הרבה יותר ממה שאת חושבת.